למה חרדים?
מאת רון עופר
 ארוחות יום - שישי בבית המשפחה שלי בירושלים, היו תמיד מקום לויכוחים. במשפחה שמאלנית ומודעת לזכויות אדם כשלנו, נזהרו כולם בכבודם של מיעוטים. כילד קטן אני זוכר שהיינו נוסעים כמעט בכל שבת לשטחי הגדה, ומפגינים כנגד הכיבוש. הורי גם השתדלו לקחת חלק בכל סיוע הומניטארי לכפרים הפלסטינים.
לא כל אורחינו היו דומים לנו ואוי לאורח שהגיע לארוחה ובטעות השחיל מילה לא נכונה על פלסטינים. מיד היינו קמים עליו משפחה שלמה, ומוכיחים אותו על הערה גזענית. אך משום מה כשזרמה השיחה אל הציבור החרדי בישראל, הרשו לעצמם הורי לומר הרבה מילים רעות ומכלילות. בעוד שהפלשתינים או כל מיעוט סובל אחר זכו להילה של קודש, הותר אצלנו בבית דמם של החרדים. אנו לא המשפחה היחידה שנהגה כך. זה היה מקובל אצל השכנים, החברים מבית ספר, ובעצם בכל המלייה החברתי שאליו השתייכנו. הסרט הזה הוא סוג של תיקון.
ירושלים של היום שונה מירושלים שבה גדלתי. היא התמלאה בקניונים, פרסומות, וּבִנְיינִים גבוהים. היום אני מבין שלא רק אני מנסה להחזיק פה מעמד. אני מזדהה עם הניסיון של החרדים לשמר את זהותם כנגד כל הסיכויים. גם אני כמוהם, לא ממש עומד בקצב השינויים.
יחד עם זה, אני יודע שלישראלים יש סיבות טובות לכעוס על החרדים. חלקם הפכו את השלטון הישראלי לפריץ שמותר להתחנן אצלו לפרורים ובו בזמן לבוז לו. ובמקביל, ההנהגה החרדית משתפת פעולה עם עוני פושה. היא גם מחמיצה את מה שיכול היה להיות תפקידה האמיתי כאור לגויים, ואינה נושאת דגל הומאניסטי של שמירה על זכויות אדם. היחס אל מי שאינו שמור מצוות, או מי שאינו יהודי, הוא לא פעם מתנשא ואפילו גזעני. אחת הסצנות שצילמתי לסרט הייתה הפגנת ענק של החרדים כנגד מצעד הגאווה בירושלים. מצאתי את עצמי בתוך המון מוסט שחלקו נשא שלטים מזעזעים שקראו להומוסקסואלים בהמות. שאלתי את עצמי האם אלו האנשים שאני רוצה לייצג בכבוד. הפרדוקס הזה אינו פתיר. ניסיתי לא לדחוק אותו אלא לתת לו להפרות אותי במהלך עבודתי.
|